כוח אווירי לכיבוי אש

 
נכתב על ידי ערן רמות, ראש המרכז למחקר תעופתי במכון פישר

 

בנובמבר האחרון חווינו שריפות בעצמה ובכמות שלא היכרנו, בקנה מידה לאומי. הארץ בערה, משילוב קטלני של מזג אוויר דליק, רשלנויות של "פתיחה באש" וסיומה, והתלהמות טרוריסטית אל הפרצה שיצר מזג האוויר – זה העולמי וזה הפוליטי.


האסון הזה אירע שש שנים אחרי אסון דומה בשריפה שאחזה בכרמל. אז, גבה האסון לא מעט חיי אדם – קורבנות האש  לצד לוחמי-אש שחרפו נפשם. האסון האחרון גבה נזקים כבדים ברכוש ובפני השטח, אך לשמחתנו לא נקפדו חיים. בכל זאת, נקודת אור.


לקחי האסון הקודם הניבו לא מעט מסקנות ודרכי טיפול, שאחת הבולטות בהן היא הקמתו של מערך ייעודי מוטס לכיבוי שריפות. נרכשו 14 מטוסי 'אייר-טרקטור', הוקמה טייסת שסופחה לחיל-האוויר והוכנסו נוהלי תפעול, כוננות ופריסה ארצית. מאז הקמתה השתתפה הטייסת במאות פעולות כיבוי ברחבי הארץ בהצלחה לא מבוטלת. הטייסת גם פרסה לסיוע בארצות שכנות ותרמה את עזרתה בכיבוי שריפות של אחרים.


ועכשיו, אצלנו, כשהשריפות השתוללו באין-ספור מוקדים, וכשכוחות הכיבוי מיצו כמעט לחלוטין את יכולותיהם, נענו מספר מדינות ושלחו אלינו כוחות כיבוי לסיוע, ביניהם מטוסי לוחמה באש. הגיעו דגמים שונים של מטוסי כיבוי ועליהם יורחב כאן הדיבור.

 

המטוסים


הדגם הקיים אצלנו – אייר-טרקטור (AT-802)

הוא מטוס קטן יחסית, חד-מנועי, שיכול לתמרן באגרסיביות רבה ו'להתפתל' בין קירות הוואדיות ומעל שכונות הרריות. הוא מסוגל לפזר את תכולת חומר הכיבוי שלו מגובה נמוך מאד וכך להשיג דיוק רב ויעילות במשימתו. למטוס צוות של טייס אחד, וכדי להפעילו הוא נדרש להחזיק ברישיון הטסה ייחודי של טייסי ריסוס, 'רישיון חקלאי', המבטיח כי הוא יודע ויכול למקסם את הביצועים בגובה נמוך – כמו למשל, אם צריך, לעבור מתחת לקווי חשמל.
חסרונו העיקרי של האייר-טרקטור הוא כמות (משקל) החומר שביכולתו לפזר. שלושה טון הוא המטען המרבי שלו, וכדי להעמיס אותו הוא צריך לנחות בשדה – סמוך ככל הניתן – ולהטעין את מיכליו. זה נקרא סבב הפעלה, ומשכו, הנובע ממרחק השדה הסמוך, קצב ההטענה (והתדלוק – אם נחוץ), קובע את זמינות המטוס מעל המטרה.

 

היוונים שלחו אלינו את מטוס הכיבוי שלהם – בומבארדייר 415.

זהו מטוס גדול יותר, דו-מנועי ומוטס על ידי שני אנשי צוות. המטוס הזה תוכנן ונבנה במיוחד כדי להילחם בשריפות. הוא יכול להביא מטען בן עשרה טון של חומר כיבוי אל אזור היעד ולהטילם שם. בגלל יכולתו לטוס לאט יחסית ונמוך, הטלת חומרי הכיבוי שלו מדויקת ויעילה למדי. חומר הכיבוי יכול להיות מעכב בעירה, או מים שאותם המטוס אוסף בעודו טס מעל מקור מים – ים, אגם – גורף אותם וממלא את מכליו בפרק זמן של כ-12 שניות.

היכולת להצטייד בחומר כיבוי תוך כדי טיסה היא סגולה חשובה כי היא מאפשרת סבבים קצרים בין הטלות, שמותנה כמובן במרחק ממקור המים, אך אין לו צורך במסלול שדה תעופה קונבנציונלי. בין שאר תכונותיו, המטוס יכול לנחות ולהמריא על פני משטחי מים.

חסרונותיו המעטים נובעים מגודלו ומשקלו המגבילים מעט את יכולת התמרון שלו – הוא מוגבל ביכולתו לחדור לחריצי קרקע וגיאיות עמוקים, לעומת אחיו הקטן, האייר-טרקטור. וגם יכולתו לגרוף מים מוגבלת לגובה גלים שאינו עולה על מטר ועשרים.

 

שני הכבאים לעיל מסוגלים לפעול ממנחתים קטנים וממסלולי עפר ארעיים של מאות מטרים, אותם ניתן להכשיר בפרקי זמן קצרים ביותר. הלוחמים הבאים זקוקים למסלולי המראה ונחיתה קונבנציונאלים וארוכים – מקילומטר ועד מעל שלושה ק"מ.

 

ממזרח אירופה הגיע אלינו לוחם אש אווירי מסוג ברייב בי-200.

 גם הוא ייעודי ללוחמה באש כמו הבומבארדייר. הוא גורף מים אל בטנו בעודו טס מעל משטח מים, ומתמלא בשנים עשר טון במשך כ-14 שניות. יכולתו לתמרן בזריזות בפני שטח הרריים נחותה מזו של הבומבארדייר בגלל מהירות גבוהה יותר, אך הוא עדיין נחשב לוחם אש אפקטיבי.

 

הגדול מכולם הוא כמובן הסופר-טאנקר.

זהו מטוס ג'אמבו 747-400 חדיש, מוסב למכל מים מעופף שיתרונו הגדול בכמות החומר שהוא נושא ויכול לפזר – 74 טון. המטען הזה – אם הוא מפוזר ביעף אחד יכול לכסות שטח באורך חמישה קילומטרים וברוחב של מגרש כדורגל. הוא יכול גם להגיע למרחקים גדולים מהמקום שבו הוא חונה. מאידך גיסא, הוא מתופעל ממסלול מאד 'קונבנציונלי' של שדה תעופה גדול, ולא ממנחת קטן ונידח, מה שמכתיב סבבי הטלה ארוכים ומסורבלים.

בגלל גודלו של המטוס ומוגבלות יכולת התמרון והפניה שלו – ליעף הטלה הוא מגיע במהירות מאד נמוכה כשכל מדפיו פרושים בתצורת נחיתה, ולכן טס גבוה ורחוק ממכשולי הקרקע, בתים, עמודים, גבעות, הדורשים הגנה מאש. יעילותו, אם כן, היא בכמות החומר שהוא מפזר ולא בהכרח בדיוק הפיזור.
חסרונו הגדול הוא מחירו הגבוה והסירבול בהפעלתו. יש שני מטוסים מסוג זה בעולם וזמן התגובה שלהם מותנה במרחק שבו הם נמצאים מאזור בו פורצת השריפה, שיכול להיות בצידה השני של היבשת או מעבר לאוקיינוס. כך, בשני האירועים האחרונים שהוא כיבד אותנו בנוכחותו הוא הגיע מאוחר מדי ובעיקר הציג נוכחות.

 

 

מסוקי כיבוי
מצרים שלחה סיוע של מסוקי כיבוי. מסוקי הכיבוי השונים משתמשים במכלים התלויים מגחונם בקצהו של כבל ארוך. המכל יכול להתמלא תוך טבילתו במאגר מים מזדמן או במילוי על ידי צוות קרקעי.

יתרונם העצום של המסוקים הוא ביכולתם לדייק בהטלת חומר הכיבוי. הם מתייצבים מעל המטרה, או חולפים על פניה במהירות איטית, ומתרוקנים בדיוק רב מעליה. זמן הסבב שלהם יכול להיות קצר ביותר: מאגר מים קטן או צוות מילוי קרוב לשולי השריפה. חסרון הכיבוי האווירי הזה הוא כמות החומר הנמוכה המוטלת בכל סבב כזה.

 

מזג האוויר ותנאי הטיסה

למזג האוויר השפעה דרמטית על יכולת הלחימה באש, כפי שלמדנו בשני האסונות שהוזכרו לעיל. הרוחות החזקות והיבשות מלבות את האש ומלבות את היצרים של מציתיה. אפשר היה לנחש על פי תחזיות מזג האוויר שחזו את בואן של הרוחות המועדות הללו, כי יתרחשו אי-אילו הצתות טרור 'כמקובל' אצלנו זה שנים. חזקה על מי שזהו תפקידו לדאוג להיערכות לפגע הזה.
אך למזג האוויר ישנן גם השפעות 'אובייקטיביות' על הלחימה באש מהאוויר.


הרוחות החזקות שנשבו באירוע האחרון והיובש שהביאו איתן מקשות על דיוק הפגיעה של חומר הכיבוי ומנדפות אותו. לכן, צריכה ההטלה להיעשות מגובה נמוך וקרוב ככל הניתן ליעד הפיזור – האש עצמה, או חסימת התקדמותה. בזה מצטיינים האייר-טרקטור והבומבארדייר.
יחד עם זאת, בגלל הרוח החזקה, באזורים הרריים כמו בשריפות האחרונות, נוצרות מערבולות וטלטלות עזות שלעיתים מקשות על הטסת המטוסים ובטיחותם ומחייבת התרחקות כלפי מעלה מהקרקע וממכשוליה.


אותה הרוח עלולה להיות אף חריגה מעבר למגבלות ההמראה של מטוסי הכיבוי.
אם היא יציבה ובכיוון מקביל למסלול או מנחת ההמראה/נחיתה שלהם, הבעיה פחותה, אם כי קיימים משבים וגזירות רוח מטלטלות ומטיחות. אך אם הרוח תזזיתית מאד ובנוסף לכך גם בכיוון ניצב לכיוון המסלול, הולכת ונסגרת האפשרות שהמטוסים הקטנים יותר ימריאו או ינחתו מבלי לחרוג ממגבלות ההטסה הבטוחה.

 

עננים ואובך, שבדרך כלל מצטרפים ל'חגיגת' מזג האוויר הגרוע מגבילים גם הם את יכולת הפעולה של מטוסי הכיבוי, מאותה סיבה שהם אינם יכולים לפעול ביעילות (הנחוצה) בלילה. הם חייבים לראות את המטרה ואת המכשולים סביבה כדי לתמרן בנתיב ובגובה הנכונים.  מובן שעשן השריפה מקשה גם הוא על התקרבות וראייה של מוקדי האש ומטרות הפיזור. כאשר מזג אוויר יציב – גם ללא רוח עזה – עלול להיות מצב שבו העשן לא עולה ולא מתפזר, ובכך חוסם את אפשרויות הכיבוי האפקטיבי מהאוויר.

אז מה צריך?
 בשני אירועים קשים חווינו טראומה שאיננו מוכנים לספוג עוד שכמותה. לעומת זאת האקלים, הבצורת, היובש, ההתחממות הגלובלית, ולצידם האקלים הפוליטי שנראה שגם הוא איננו עומד להשתנות, מזמנים לנו פוטנציאל הולך ותופח של התרחשויות כאלה, במעט היערות שיש לנו.

 

בקליפורניה ובאוסטרליה, למשל, מתחוללות בכל שנה שריפות ענק גם בלי יד לאומנית מכוונת.
לעניות דעתי, וכלקח מחודש נובמבר השחון שידענו אי פעם, ובהיותנו ארץ סאב-טרופית מתייבשת, מועדת לגלים של רוחות מזרחיות יבשות ותכסית (צמחייה) שבסוף הקיץ מיובשת ברובה, הקמתו של כוח כיבוי אווירי ברוכה, גם אם החלה מאוחר. היא לא פחות מצו השעה.

 

כוח כזה צריך להיות מספיק גדול ומספיק זמין בכל חודשי הקיץ (כמו שהוא אכן פועל) וצריך להיות מורכב ממגוון נכון של כלים, מטען פוטנציאלי ופיזור ארצי. בארץ הקטנה שלנו, כשכל שריפה מאיימת כמעט מיד על ישוב, או מתקן (כך מתכננים אותן המציתים) חשובים – בסדר לא מחייב – הזמינות, יכולת התמרון וכמות המטען המועיל.


הפיתרון מתחיל בכמות גדולה ובמגוון נכון של מטוסי כיבוי. מבין כולם, לאייר-טרקטור יכולת הזמינות הגבוהה ביותר וגם התמרון שלו מצויין. דרוש לו  גיבוי של מטוס עם מטען גדול ואפקטיבי יותר דוגמת הבומבארדייר, שהוא גם זמין מספיק, כולל ביכולת איסוף המים האווירי שלו, כי ברוב חלקי הארץ המרחק לים התיכון כמאגר מילוי אינו גדול מדי. ותמיד אפשר להסתייע בחלופה של שימוש במסלולים ארעיים עם מערך בנוי מראש של מילוי קרקעי.


גם מסוקי כיבוי נחוצים בכוח הייעודי הזה, בדיוק כמו שהם נחוצים וזמינים למערך פינוי הנפגעים האווירי. הם נותנים מענה נקודתי, פועלים בפינות וחיוניים בלחימה הכוללת באש.
מספר המטוסים בטייסת הכיבוי צריך לענות גם על פריסה ארצית רחבה וכוננות ראויה. הם זקוקים למערך תמיכה לוגיסטית מבצעית בכל מנחת אפשרי ומותאם, כדי להקטין את זמני הסבב.

הסתכלות על התשתיות הקרקעיות בארץ מראה שהפריסה של מטוסי הכיבוי בשדות תעופה ובמנחתים ברחבי הארץ (מגידו, קדמה, הרצליה ועוד), מאפשרת הגעה ראשונית לשריפות בקבועי זמן סבירים. הנה עוד סיבה לבטל את רוע גזירת הגרזן שעומד לנחות על תשתיות התעופה בשדות כמו הרצליה. זו עלולה לפגוע קשות ביעילות המבצעית ובגב התחזוקתי של כוחות הכיבוי האוויריים.

המאמר אינו עוסק בכל תחומי המודיעין, איתור הצתות ולכידת מציתים, שגם הוא פרק כבד-משקל בנושא הפרטי שלנו. גם הוא זקוק לתחקור, הפקת לקחים והיערכות, שהינם מעבר לתחומי המאמר.

וקורטוב אופטימיות אזורי: הטייסת שלנו שלחה מטוסי כיבוי לקפריסין; היוונים שלחו אלינו מטוסי כיבוי; המצרים הביאו מסוקים לסיוע; הירדנים שלחו כוחות כיבוי קרקעיים; אפילו הפלסטינים התגייסו עם כוחות כיבוי שלהם;
אולי כך יפרוץ השלום? נקים טייסת אזורית, רב לאומית, מזרח תיכון חדש, שיעודה להילחם בשריפות באזור, ואפילו הסופר-טאנקר לא יוכל לכבות את רוח לוחמיה.
 

עבור לתוכן העמוד